לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

מעלה | גיליון 5 | אדר ב׳ תשפ"ב | מרץ 2022 | 11 מְשֹורְרִים זְקֵנִים אֲחֵרִים / כָּאֵלֶה הַלֹוחֲשִים אֶת נְעּורֵיהֶם / אֹומְרִים – אֶת זֶה עָשִיתִי פַעַם / אֲבָל זֶה הָיָה פַעַם / זֶה הָיָה לִפְנֵי זְמַנִּים״ ( עמ׳ 74 ) . משוררת נוספת, מעולה ופחות מוכרת, היא דיאן די פרימה, האישה היחידה בחבורה, שהחלה את לימודיה אצל עזרא פאונד בגיל ,19 והמשיכה להיות החוט המקשר בין דור הביט ודור ההיפים, בין ניו יורק וסן פרנסיסקו, שכותבת ( בעברית של אורית נוימאיר פוטשניק ) שורות טהורות כמו : “חֲבֵרִי מְהַלֵּךְ בְּרַכּוּת כְּמוֹ אוֹרֵג עַל רוּחַ / הוּא מֵאִיר אֶת חֲלוֹמוֹתַי / הוּא בָּנָה מִזְבְּחוֹת לְצַד מִטָּתִי / אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת בְּרֵיחַשַׁעֲרוֹ וְלֹא מַצְלִיחָה לְהִזָּכֵר / בִּשְׁמוֹ, אוֹ בִּשְׁמִי״ ( עמ׳ 87 ) . אחריה מגיעים הפסיכדליה המחשמלת של פיטר אורלובסקי, והשירה החתוכה ( תרתי משמע ) של ויליאם בורוז . בורוז אומנם מוכר יותר בזכות הרומנים שלו ( למשל ארוחה עירומה, נובה אקספרס ו ילדי הפרא ) מלאי הדם, הזיעה והזרע, אבל שירתו מהווה קטגוריה של תימהון בפני עצמה במסעו הפרטי בעקבות השמדתה המוחלטת של התודעה...  אל הספר