לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

מעלה | גיליון 4 | כסלו תשפ"ב | דצמבר 2021 | 27 שבו הגוף "אָמַר דַּי / כְּשֶׁאֲנִי אָמַ רְתִּי עוֹד" . אצל לוין נראה שיש - הבנה, אך נותר איזה כאב בגוף ; אולי המחסור בקרבה הפיזית של האדם הזה . כלומר גם אחרי שה דוברת הבינה את המכניקה של - אובדן הזמן, אי אפשר להירפא ממנה, היא מוטמעת לגמרי בגוף . ובין לבין ? בפער שבין 1990 ל- 1991 ניתן למצוא שנים רבות של התבגרות . שירים שעוסקים בפרידות, היכרויות, מין, עבודה חסרת תכלית ובדידות . קטיעת הרצף הכרונולוגי וטשטוש הזמ נים מאפשרים לשירים להתנתק - מהביוגרפיה האישית של המשו ררת ולהפוך לשירים המתארים - ומתבוננים בחוויית ההתבגרות הנשית בכלל . דוגמה לכך אפשר למצוא בשיר המתאר מפגשים מיניים מזדמנים עם דמויות נטו לות שם המציגות איזו בזבזנות - או אדישות גם ביחס לגוף : "מִי שֶׁהוּ טָרַק בְּאִבְחָה / מִישֶׁהוּ אָמַר - כַּלְבָּה / מִישֶׁהוּ נָתַן מַכָּה עַל חֲצִי / יָרֵחַ לָבָן" ( עמ' 13 ) . ברוב השירים בשער הזה יש כוח גדול בתנועה שעושה לוין אחורה בזמן . כך למשל בשיר שנכתב בלשון הווה ניתן למ צוא מהלך מעניין של תנועה - בזמן – כתיבה של אישה צעירה בהווה מתוך עיניה...  אל הספר