22 | מעלה | גיליון 4 | כסלו תשפ"ב | דצמבר 2021 אז עוד לא בער בי דבר, ולא היה לי סיפור ולא הת להט בגופי חוט להשחיל עליו - את אירועי היום-יום . אבל כמה זמן יכול הריק להרשות לעצמו להישאר ריק ? והריק הזה, שהע מיק והתרחב בתוכי, אסף לתוכו - את הפחדים שצעקו לי בראש : "את לא תכתבי יותר לעולם . זה היה ספר ראשון ואחרון" . הפח דים שכדי להשתיק אותם כל מה - שרציתי היה להתחיל כבר לכתוב ספר חדש . אז מה אם לא היה לי על מה ושום מחשבה לא הקימה אותי מרבצי ודחקה בי לעזוב את שאר עיסוקיי הלא חשובים כדי לחצוב אותה מהסלע ? אז מה אם עוד לא היו דמויות שניהלו אותי, שהעירו אותי בשלוש ובארבע בבוקר, לרוץ ולפגוש אותן על צג המחשב ולהמשיך להתווכח איתן מהמקום שבו הפסקתי אך אתמול ? ברומן שנכתב בסופו של דבר, אומרת הגיבורה : "כל כך הרבה נוכחות יש לו להיעדר, לא ריק הוא, לא חלל" . וזה בדיוק מה שהרגשתי כאשר לא היה לי מה לכתוב – את נוכחותו המאיימת של הבור שבתוכי שהוא ריק ריק ריק ואני שקועה בתוכו בלי יכו לת לצאת אל העולם ולהגיד : - "אאורקה . הינה . זה קורה . אני אוחזת בקצה חוט" . אבל דבר לא קרה ושום חוט לא התלפף ושום דמות לא נ...
אל הספר