ערב החורבן 110 אפשר לקבוע בוודאות שבמשך השנתיים וחצי האחרונות לא היה אפילו יום אחד, אבל ממש אף לא יום אחד, שלא היו יהודים שנפצעו בוורשה או בלודז' . המקרים של הפצועים קשה, הנזקקים לעזרה, מתפרסמים . מי שנפצעו קלות מתביישים לדבר, שוכרים כרכרה ונוסעים לביתם או לרופא, ואיש אינו יודע שיהודי קיבל מכת מקל בגבו או פגיעת אבן בראשו . אבל אלפי יהודים יודעים שהם כבר טעמו את טעמם של המקל או הסכין של חוליגנים . עשרות אלפי יהודים ואולי אפילו מאות אלפים חשים שהם עלולים בכל רגע "לחטוף" אבן או סכין בגבם או בראשם . הפחד מתפשט בין מיליונים . כך נוצרת פסיכולוגיה של חוסר שקט, של היעדר ביטחון, של עצבנות וחרדה תמידיים . כך צומח אותו גב יהודי המצטמרר עם כל ריצה קלה ברחוב או בעקבות הרשרוש הקל ביותר . כך גדל אותו פחד הזועק מכל גב יהודי בפולין . אין ספק שכל אומה אחרת, לו הייתה נתונה בתנאי הפקרות דומים, מסורה בידי חוליגנים, בלא הגנה ובלא נשק, הייתה ודאי נעשית קורבן לפחד אינטנסיבי רב יותר, קורבן לחרדה נוראה הרבה יותר . "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", כך אנו יכולים לומר למי שיש להם החוצפה השפֵלה לדבר על הפחדנות הי...
אל הספר