318 כשאני חושב על מספר הרבנים שהוכשרו בבית המדרש בניהולי, אני מרגיש גאווה לגיטימית ותחושת הגשמה לשאיפותי מאז ומתמיד . הנחלת המסורת הזאת — שהייתה אופיינית לאסכולה שבה גדלתי בהדרכתו של אבא, ששמר בתורו על המסורת של בן אמוזג הדגול, ובכלל על המסורת של מי שנקראו בעולם "חכמי ליבוֹרנוֹ" — הייתה ועודנה מטרת חיי העיקרית . ואם אני מסתכל בדעותיהם וביכולותיהם של תלמידַי, באהבתם אלי, תמיד מוכנים לשתף איתי פעולה בהתלהבות נדיבה ובחיבה כאילו הם בנַי — ובכן, אינני יכול להתלונן כלל . כמו כן נמנעתי מלספר על משפחתי בזמנים שאחרי תום המלחמה . לא סיפרתי על ליה, שאליה אני מתגעגע מאוד, שהמשיכה עד סוף חייה, שלצערי היו קצרים מדי, לעמוד לצידי באהבה, באנרגיה שאפיינה אותה, בחוכמתה הגדולה ובעצותיה — שהיו תמיד מאוזנות . כמעט לא הזכרתי את ארבעת ילדי, שכל אחד מהם הלך בדרכו, הקים משפחה, בחר לעצמו מקצוע, אך מעל לכל שמר על נאמנותו המוחלטת למסורת ולעם היהודי . וגם על 11 נכדַי ( נכון לעכשיו ) לא סיפרתי, שה' ישמור עליהם ויעזור להם, כי הם אור עיני, משׂושׂ חיי, גאוותי . על כל אלה אני מרגיש שחיי לא בוזבזו : מהמשפחה קיבלתי את השמחו...
אל הספר