פרק חמישי: השחרור

156 ישבתי על כיסא במטבח וסיפרתי רק על חלק ממה שעברתי באותם הימים שלא הייתי בבית . לא סיפרתי על הגורל שפקד את חברי האומללים, כי אילו נודע הדבר למשפחות, ודאי היו רוצות ללכת למקום הירצחם כדי להחזיר את גופות יקיריהן, ומכיוון שהדבר היה לעת עתה בלתי אפשרי, העדפתי לשמור זאת בסוד עד שהגרמנים יסתלקו . לאחר ההתלהבות של הרגעים הראשונים וההתרגשות על כך שזכיתי לחזור ולחבק את משפחתי, כבש אותי רפיון רוח . בתוך שלושה—ארבעה ימים הפחתּי שבעה קילוגרמים ממשקלי ועכשיו שקלתי רק 57 קילוגרמים . ישבתי על הכיסא בלא כוחות, כמו רובוט . אפילו אריאל הקטן לא הצליח להוציא אותי ממצב זה של אדישות ורפיון . ד"ר פּיֶטרוֹ לוּקֵזי ( Pietro Lucchesi ) , מנהל בית החולים בפּיֶטרָסַנטָה, בא לבקר אותי ואמר שאין לי שום מחלה מיוחדת ושכדי להתאושש עלי לאכול מזון עשיר וקל . אבל מה יכלו הורי לתת לי אם באותם ימים אוכל כמעט לא היה בנמצא ונאלצנו לחיות רק על מנות לחם קצובות וקצת ירקות ? אף-על-פי שהייתי במצב הזה, ביקשתי להצטרף לצום ההודיה שהכריז אבא כדי להודות לה' על שובי . אפילו לחם לא היה לנו . תלושי הקיצוב כבר לא כובדו, ולכן השלמנו עם ה...  אל הספר