22 אני משוכנע שהעובדה שנלחמתי כשכלי נשק בידי ונמניתי עם מי שניצחו את הגרמנים סיפקה לי מעין תחושת סיפוק ונקם, שהותירה אך מרחב מצומצם לרגש הבושה . אבל לא עלה בידי לספר, להזכיר את מותה של אמי, את הכליאה וההשפלות, בלי שיציפו אותי רגשות, וזעם שהפך את בני מעי הותיר אותי נטול קול . לא יכולתי לדבר על כך . האופטימיות הטבעית לי סייעה לי להתגבר על הקשיים שהיו כרוכים בשיבה לחיי שגרה, והמפגש עם מי שהייתה לימים רעייתי אִפשר לי לשוב ולהיות בחור ( כמעט ) כמו כל בחור אחר . רישומי השנים השחורות נשארו כלואים בנבכי תודעתי עד שהבנתי שעדותי והעדויות של כולנו נחוצות לשם טיפוח זכר הקורבנות ולשם השתתפות ב"חובת הזיכרון" . זה כמה שנים אני מרצה בבתי ספר יסודיים, בחטיבות ביניים ובבתי ספר תיכוניים כדי לחדד בקרב הנוער את הרגישות לסכנות האוטוריטריוּת, שנאת הזר, שנאת "האחר" . לאחר מכן הצליחו ילדַי ונכדַי לשחרר את חרצובות לשוני במחיצתם, והחלטתי להעלות את זיכרונותי על הכתב . וכך אפשרתי לעצמי לספר למעשה את כל קורות חיי, מימי ילדותי הרכים עד היום, ובתוך כך התעכבתי כמובן 12 על ימי האופל ועל חיי בתור לגיונר . סיפורי ארוך מע...
אל הספר