"החוט לא נפרם ! " 160 "הבלתי רצויים", כלומר מרגלים פוטנציאליים או פעילים פוליטיים . בהמשך הם הועברו למחנה המיון ובו המתינו להחלטה באשר למקום שאליו יועברו : מחנה עבודה, עבודה במשקים חקלאיים, מעון או משפחות אומנה . הצעירים שהיו בשיא כוחם נשלחו בדרך כלל למחנות עבודה בניהולו של הצבא השווייצרי, שעל-פי חוקי המשמעת הצבאית חלה בהם הפרדה בין בני זוג ובין ילדים להוריהם . רוב הילדים הקטנים הופרדו מאימהותיהם והועברו לחסותן של נזירות . האימהות יכלו לבקר אותם, ואילו רוב הנשים שוכנו במעונות, ובעיקר בבתי מלון שהוחרמו לצורך כליאת הפליטים . הכלואים לא הורשו להסתובב מחוץ למחנה ללא היתר מיוחד וגם לא להתכתב עם נמענים מחוץ לשווייץ . במכתבם לפיטה, חבר התנועה הבלגית שכבר היה בקיבוץ דן, ביקשו ממנו יהודית ודוגי דונר לתווך בין אלה שנמלטו לשווייץ לבין אלה שנשארו בבלגיה : "אם אתה רוצה לעשות משהו בשבילנו, צור קשר עם תנועתנו בשווייץ . מרבית הצעירים שלנו אינם יכולים לכתוב 55 לכןלחו"ל [ . . . ] שכן אתה היחיד שנשאר לנו ואתה תקוותנו היחידה" . שימשה התנועה השווייצרית מעין תיבת דואר לחבריה הפליטים : דורי וולקן ( Vulcan ) ...
אל הספר