בימי ממשל בושבייקר . למרות שאישי הממשל החדש אינם מגלים אהבה מיוחדת ויחס חם לישראל, ולמרות שהם מעדיפים לאמץ ולהפגין גישה ש"תחזיר את ישראל לממדיה הנכונים", הרי תפיסתם הכוללת לגבי מדיניות חוץ שייכת למשפחת התפיסות הנוחה יחסית לישראל, יותר מאשר המשפחה האלטרנטיבית שגיימי קרטר היה המבטא המובהק שלה, ודוקאקיס עלול היה להיגרר אליה . בוש ובייקר מבטאים במדיניותם הביןלאומית חשדנות מחירות . הם אינם מגלים התלהבות אפילו לנוכח התמורות המהפכניות המתרחשות בפועל במזרח אירופה, קל וחומר התפעמות מהסיכוי המפוקפק שמדינות בעולם השלישי עשויות לנקוט מדיניות עוינת פחות לארצות הברית . יחסם הקר לישראל אינו מלווה בגישה רומנטית כלפי הערבים בכלל והפלשתינים בפרט . הם מחויבים עוד פחות מן הממשל הרפובליקני שקדם להם, ובוודאי פחות מגיורג' שולץ אישית, לתפיסה הנאיבית של "זכויות האדם" כגורם קובע במדיניות החוץ . "השאלה הפלשתינית" אינה בוערת בעצמותיהם . הם דורשים מישראל, לעתים קרובות במפגיע ובחוסר סבלנות פטרוני, "לעשות משהו", ורוצים להפגין תזוזה מתמדת; אך מטרתם העיקרית היא להוריד נושא מביך מסדר היום ולא למצוא "פתרון שלם אחת ולת...
אל הספר