550 מכתבים ועוד הקדמה קטנה : קראתי את הפרק מתוך תערובת-רגשות, ויכולתי לבודד בין רגשותיי גם התפעלות, גם קנאה, גם הפתעה, גם רוגז על "פספוסים" משוערים, וגם — ובעיקר — הרגשה של קירבה פנימית אל הכתוב ואל הכותב . כל הרגשות האלה פוסלים אותי מלהיחשב למבקר — וכל מה שבפי אינו, בשום אופן, בגדר "ביקורת" או "ניתוח" או "לקחים" רחמנא ליצלן . במה להתחיל ? אתחיל בהסתייגויות ובהתנגדויות . יש בספר צדדים של חולשה פנימית ויש בו לא מעט גילויים של חוסר-איפוק, של אוקטאבה גבוהה מדי ( לטעמי ) ושל פנייה, לעיתים, אל קורא רגיש-למחצה . גילויים כאלה מעליבים אותי בשעת הקריאה, מפני שאני מתיימר להיות קורא רגיש ולא רגיש-למחצה, ומפני שאני אוהב מאוד כשמדברים אלי בשקט, כמעט בלחישה . קאפריזה שלי, נכון . למה אני מתכוון, בדיוק ? אני מתכוון להפרזות צורמות במקצת בכיוון הסאטירה על "המוסדות" מכל המינים, הפארודיה על מוסכמות למיניהן, גרזן-הקצבים שאתה מניף על כל מיני פרות קדושות . שלא תהיה אי-הבנה : גם אני אוהב שחיטת פרות קדושות, אוהב מאוד, אבל — בסכין גילוח דקיק, לא בגרזן . כמו-כן, פה ושם פזורות הכללות פילוסופיות-מטאפיסיות שהספר אכ...
אל הספר