כתבי יד 431 המקום הוא קוריאה . היינו יחידה של חיילים אמריקאים, עייפים, אומללים, לא יודעים דבר מלבד מוות ופחד . היחידה שלנו הייתה קשוחה — קשה להצטרף אליה, אף על פי שלא הייתה גבורה רבה — רק סכנה . משימתנו הייתה לאתר מוקשים . לא הייתה לנו התרגעות רבה . לא היו לנו ספרים לקרוא, לא אור — רק אנו עצמנו ותקליטים . היה לנו פטיפון ישן ונהגנו לקחת תקליטים מהכפרים ההרוסים ( בעיקר תקליטים סיניים או יפניים ) , להשמיע אותם פעם אחת ולהשליך אותם . לפעמים היו לנו ערימות של מאות תקליטים מחוץ למגורים . יום אחד עבר אצלנו צוות בידור, מבלי לעצור לבדר אותנו . חייל אחד הצליח לגנוב מהמשאית שלהם חבילת תקליטים . בדרך כלשהי הגיע לידי אחד מהם — "הפוגה הקטנה" של באך . זאת הייתה היצירה האהובה עליי מאז היותי ילד . ניגנתי את התקליט שוב ושוב . האנשים ניסו להכריח אותי להפסיק ונאלצתי להגן על עצמי עם רובה כדי להרחיק אותם מעליי . כשהם הצליחו בסופו של דבר לתפוס את התקליט ולשבור אותו, בכיתי . באותו לילה היינו צריכים להשתלט על כפר, זאת הייתה משימה פשוטה, האויב נמלט תוך חצי שעה בערך . בזמן שהאחרים סרקו את הכפר, ישבתי על הר קרוב ...
אל הספר