פרק שני - טראומה ואשמה: סבון וקשר הדם בין החיים למתים

62 פרק שני הציל את מנחם ממוות באחד מאירועי הקרב, כשהוא "הוריד אותו מטה וכדור חדר לתוך המשוריין [ . . . ] ומנחם ניצל . [ . . . ] מה יאמר לו ? הצלתי את בנך כדי שיוכל למות אחרי חודש ? " ( עמ' 310 ) . העובדה שמנחם מת ואילו הוא, בועז, 1 באופן חי, משמעה שהישרדותו של בועז "עלתה במחיר מותו של אחר", "שמנחם חנקין [ מת ] תחתיו" ( עמ' 571 ) , או אפילו ש"באמת ובתמים [ . . . ] אכן הרג את מנחם" ( עמ' 354 ) . בריאיון אצל מיטל רגב, ליאור לביד ואורן קלמן, טען קניוק כי בכתיבתו על בועז כתב למעשה על עצמו : "אני כותב על עצמי שם . אני לא מהמושבה וזה, אבל לא ידענו מי אנחנו . היינו נכנסים לאוטובוס וכולם היו קמים ומוחאים לנו כפיים . כולם היו שרים את התקווה כל הזמן, לאן שלא היינו הולכים היו שרים 2 קניוק גם הִרבה את התקווה . אנחנו מסתכלים על זה, זה נראה לנו כמו הצגה" . לספר על חברו מנחם, שמת לידו, ועל המפגש הקשה עם הוריו של מנחם, מפגש ש"השפיע על כתיבתי יותר מכול", שכן הוא הגיע אליהם חבוש בגבס וחיוור מהמלחמה ואימא של מנחם "בצל עץ החרוב ברחוב הושע על שפת 3 — למה לא מת קניוק תחת מנחם ? הים, אמרה, אז למה זה לא היה הה...  אל הספר