100 פרק שלישי אדמות באזורים שונים, ממדבח שבמזרח ( בין באר - שבע לדימונה ) דרך עסלוג' ( רביבים ) , ועד פתחת רפיח שבדרום מישור החוף . קרק מקדישה דיון נרחב ל"בעלי האדמות הערבים" בנגב ומתארת את הבעלות המסורתית כמנגנון מתפקד, ברור וידוע . "הבעלות הראשונית מפוצלת לחלקות קטנות", היא מציינת, ומוסיפה בהסתייגות כי "אין רישום חוקי" של קרקעות . הספר ממחיש את מערכת הבעלויות באמצעות מספר מפות . מכאן עולה שבניגוד לעדותה בבית המשפט, המחקר של קרק מצביע בבירור על כך שאדמות הבדווים באזור באר - שבע לא היו "מוואת" . 90 גם חירם דנין – אחיו של עזרא דנין – לימים יועצו של בן - גוריון לענייני ערבים – שהיה פקיד בקק"ל ובמנהל מקרקעי ישראל במשך שנים רבות, גורס שרישום אדמות ערביות התאפשר גם לאחר פקודת הקרקעות כיוון שהשלטונות התייחסו אל האדמה כמעובדת, מוחזקת ומיושבת, ועל כן בבעלות המחזיק בה . הרישום היה מבוסס על מיפוי הבעלות המסורתית תוך החתמת השכנים, ורישום הנכס בטאבו כשלב ראשון לפני מכירתו ליהודים . חירם דנין תיאר זאת כך בספרו : סיימתי לרכוש שטח קרקע של כ - 400 דונם צפונה לבית הקברות הצבאי, שנרשם בטאבו ע"ש חברת הכש...
אל הספר