ראיה במשפט המקובל — עד מדבר עדיף על תעודה שותקת

270 ת מ י ס מ ו ל ק ל י א ו החלו להיווצר דיני ראיות, שבעיקר התייחסו לעדויות אוראליות ( כגון האיסור על עדות שמיעה, או עדות על אופיו של הנאשם לפני הכרעת הדין ) . יש המייחסים את היפוך המגמה לכניסת עורכי הדין לתמונה, ולהיווצרות מוסד החקירה הנגדית, שרוממה את מעמד העדות האוראלית והורידה את המסמכים ( שאותם לא ניתן "לחקור נגדית" ) לדרגה נחותה יותר של ראיות . אמור מעתה : במשפט המקובל "מלכת הקרב" היא העדות — הראיה האוראלית . העד החי, הנחקר, הוא מקור המידע האמין והטוב ביותר . לפי כלל הראיה הטובה ביותר ( שנוצר דווקא לצורכי מסמכים ) , מי שמבקש להגיש כראיה מסמך כתוב חייב להביא את העד שערך את המסמך, כדי שזה יעיד וייחקר על תוכנו ( אומנם יש חריגים, אך זה הכלל ) . מאידך גיסא, בהיסטוריוגרפיה ( למעט בזרם הקרוי "היסטוריה אוראלית", אשר אינו הזרם הדומיננטי בכתיבה היסטורית ) — המסמך הכתוב הוא הראיה הטובה ביותר, והוא מועדף על פני עדות העד החי . הדבר נובע גם מהתהליך שהחל מימי רנקה מסוף המאה ה- 19 וגם מהעובדה שבדרך כלל מחקר היסטורי עוסק בתקופות שלגביהן כבר אין עדים חיים . אולם גם כשיש עדים חיים והמחקר עוסק בתקופ...  אל הספר
כרמל