יחסי אני־אתה במבחן מגפת הקורונה — מבט מחדר הטיפול

404 ת מ ר ק ר ו ן להקפה היא על המטפל בכל רגע ורגע . זו האחריות להיות במצב של פתיחות לדיאלוג, למפגש אני-אתה אשר אין אפשרות להביא אותו, אך יש אפשרות לא לעכב אותו כאשר יתרחש . ההקפה שונה בעיקרה מה"הכלה" או ה"החזקה" — אותו יחס ייחודי של המטפל אל המטופל המתואר בכתביהם של פסיכואנליטיקאים כמרכיב יסודי בפסיכותרפיה . הנוכחות של המטפל אינה מקבלת, מכילה או מחזיקה בלבד . כאשר אני מקיפה את המטופלת, כלולה בכך דרישה הן כלפי עצמי, והן כלפי המטופלת . מהותה של הדרישה היא לראות את הפוטנציאל לריפוי ותיקון שיש למטופלת גם כאשר אין לו מימוש, להאמין שהפוטנציאל יכול לצאת מן הכוח אל הפועל ולדרוש מהמטופלת לעבוד בטיפול לקראת מימוש זה . הכוונה בדרישה איננה דרישה במובן הקונקרטי הרגיל של המילה, אלא הדרישה מצויה בעצם האישור שלי את המטופלת, בעצם אמונתי בה וביכולותיה כאדם ייחודי ונפרד . לא זו בלבד — המטופלת יכולה לאשר אותי כמטפלת, ואני זקוקה ממנה לאישור זה . לכן ההקפה היא הדדית על אף שאין בה סימטריה . כשם שההורה זקוק לאישורו של הילד להורותו, והמחנך לאישורה של החניכה לחינוכו, כך המטפל זקוק לאישורו של המטופל להיותו מטפל ...  אל הספר