182 ה ת פ ק י ד ה פ ו א ט י ש ל ה א פ י ז ו ד ה ה פ נ ט ס ט י ת ב ס י פ ו ר ה ר י א ל י ס ט י ה ק צ ר משהתפזר האבק במוחה, ראתה באור הירח המלא מכתש שטוח במקום בור . האדמה קירחת מעשבים ורק כרטיס אוטובוס לבנבן מפרפר על הקרקע כחרק גוסס . גשם דקיק החל לרדת, כובש בעפר כפתורי שנהב קעורים ופס רפה של אור ראשון ביצבץ במזרח . לא היה זכר לציבור האבלים או להלוויה . האלמנה הידקה את המעיל לגופה, הסתובבה ופנתה אל השביל המוביל לחניה . רחש של פצפוץ ענפים גרם לה להטות את ראשה לאחור והיא מצאה עצמה ניצבת מול בעלה המת . הוא חייך אליה . על עירומו נצצו טיפות הגשם . שלחה ידה לגופו, למשש את אמיתותו כל שקרה עד כה עירער את אחיזתה במציאות אך 18 הוא לכד את ידה בידו ואמר בסלחנות : "נלך הביתה ? " בסופו של לילה סוער מבחינה האלמנה שהאבק מההוריקן אומנם התפזר, אך איפה הקבר שחפרו וטמנו בו את הארון ? במקום הקבר ותלולית העפר שערמו קהל האבלים במחול, יש רק מכתש של אדמה תחוחה . מופע המציאות מציג כאילו כלום לא היה, גם לא מת, ארון או קבר . האם ההוריקן לקח הכול ? האם המלחמה בין המוות למת הסתיימה בניצחונו של המת ? הרי הוא לא בקבר ...
אל הספר