293 אחיי נולדו באיטליה בראשית שנות השישים . אני כבר נולדתי בארץ, צברית, או "סַבְּרָה" בפי סבתותיי . המשפחה עלתה בעקבות מלחמת ששת הימים . רוח הניצחון נשאה איתה את הקריאה : "הר הבית בידינו" . נולדתי בסוף הקיץ בירושלים . קוצים יבשים עלו בין עצי הזית בשדות הפתוחים . צהוב עטף את הכול . ביקשתי להיות ישראלית, ירושלמית, למחוק את שפת האם — האיטלקית — לדבר רק עברית . דמיינתי עצמי כאחד הילדים שנולדו לשושלות ירושלמיות ותיקות, צאצאית של אנשי היישוב הישן, בת למשפחה סמ"ך טי"תית שורשית . רציתי לשמוח על העיר שחוברה לה יחדיו, מירושלים של זהב . חשבתי שאני בת המקום, ששורשיי נטועים כאן . ביקשתי לשכוח את הנדודים של הורי . הם הרי ביקשו סוף סוף למצוא מקום בטוח כאן, כי "אין 1 חשבתי שאני ירושלמית, חייתי בה אך מצאתי עצמי מתגעגעת מקום אחר" . לירושלים אחרת, לזו שמתקיימת מעבר למקום ולזמן, זו שבתפילות, בספרות, באומנות . ביקשתי, כמו רבים לפניי, לצייר ירושלים של מעלה, בלתי מושגת אך נצחית . 1 כמו שכתב אחרי שנים גרשון שקד ( 1988 ) .
אל הספר