הזמן ה מרפא מעורר גע גוע׀ 231 "אֵם" כמי שמייצגת אותו . אולם, כשגעגועים אלה כבר עולים נראה שהמספר מבקש לבטלם . הוא אומר, כמו חוזר על דברים ששמע מפי הזקנים : "אסור 14 ואולם, ברגע מסוים שללהתרפק על זכרם של המתים" ( ליש, עמ' 22 ) . המסע, נדמה שהגעגוע בלתי נמנע, השיירה עומדת להגיע למקום הולדתה של האֵם והוא אומר : המחשבה, שפעם היתה לי אם, ועתה אנו הולכים וקרבים אל עיר מולדתה, הרעישה אותי . רצתי אל הנהר וטבלתי בו ואמרתי את הפסוקים שאמר לי מורי לומר . שעה רבה ישבתי לשפתם של המים, מצייר לעצמי את העיר ששם נולדה אמי . מאוד הייתי רוצה להיות בקרבתה של אמי, לתת לה מלחמי ולהביא לה גזרי עצים בערב, אבל היא רחוקה ולא בעולם שלנו . לפעמים נדמה לי, שאם אהיה נדיב ואתפלל, היא תתגלה אלי . את מותה אני מתאר לעצמי עכשיו כדאייה . אני יודע שאסור לחשוב כך, אך מה לעשות והמחשבות, נכון יותר המראות נדחקים אל עיני, וכל אימת שצר לי אני מצפה להתגלותה . אל סדיגורה הגענו בלילה . עיר קטנה עטופה בעצים גבוהים . כיצד התגלגלה אמי מעיר מולדתה אל הצפון, לא אדע . סיפרו לי שהלכה אחר בעלה אשר נולד בטרנוב . בכל פעם אני שומע פירור מחיי...
אל הספר