שירים ראשונים: כמיהה לגעגוע

422׀ יצירה וגעגו ע יתמות יְדֵי הַקִּירוֹת לָפְתוּ עַד מְאֹד . הַדּוּמִיָּה צָבְתָה בְּאֵלֶם צִפָּרְנֶיהָ . הַצְּלָלִים צִיְּרוּ שְׁיָרֵי חֲלוֹמוֹת, הַהֲגִיגִים כִּיְּרוּ אֵיזֶה פֶּסֶל אִמָּא ! אוּלַי הָעֶרֶב שֶׁהוּא עָצוּב מִכָּל הָעֲרָבִים, שֶׁהוּא כָּל כָּךְ עוֹרֵג לַחֲמִימוּת ; אוּלַי הָעֶרֶב שֶׁהוּא כָּל כָּךְ עֲרוּף-צְלָלִים אַתְּ תָּבוֹאִי, כְּשֵׁם שֶׁבָּאת לִי בַּחֲלוֹם, כְּשֵׁם שֶׁרְאִיתִיךְ אֶמֶשׁ . אהרן אפלפלד, מתוך השיר : יתמות, במעלה, כ"ה ( 11 ) , 1955 . 5 . 27 עמ' ,147 אצל שוורץ ,2014 עמ' 29 . מתוך בדידותו של הגבר-הילד שבחדר הדומם, מוקף הצללים עולה ממשות דמותה של האם ומעוררת בו תוגה ומשאלה לפגוש בה שוב, לראותה בחלום . הדובר מתאר בדידות אפלה העטופה בנוכחות מאיימת וממיתה של ציפורניים בערב "עֲרוּף-צְלָלִים" . נדמה שאין בהופעת האם בחלום הלילה הקודם להשקיט את האימה ואת כאב הפרידה . זהו כאב עצוב שהגעגוע לא יכול לשאתו . הדובר משתוקק להיפגש עם האם, מצפה שתבוא ממש, אך לשווא . אווירת הריקנות שבראשית השיר צובעת גם את סופו : קירות לופתים, דומיה וצללים . האֵם שוב לא תבוא . אפלפלד אינו מוותר ומעלה ב...  אל הספר