ג ע ג וע בי צי ר ה׀ 185 ( וּמָתַי בָּכִיתָ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה ? ) הַטַבָּעוֹת בְּגֶזַע הָעֵץ מַרְאוֹת אֶת מִסְפָּר שְׁנוֹת הָעֵץ וּדְמָעוֹת מוֹדְדוֹת אֶת שְׁנוֹת חַיָּיו שֶׁל אָדָם . וּמָתַי בָּכִיתָ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה ? יהודה עמיחי, טִיּוּל יְהוּדִי הַשִּׁנוּי הוּא אֱלֹהִים, הַמָּוֶת נְבִיאוֹ, שיר ,12 פתוח סגור פתוח, עמ' 123 - 124 . שירו של יהודה עמיחי מדגים את כוחו של הגעגוע למלא את החלל הנפרש בין העצמי ובין האחר . השיר מופיע בספר 'פתוח סגור פתוח' שנכתב לעת זקנתו של עמיחי ויצא שנתיים לפני מותו, ורבים משיריו עוסקים בגעגועים . בשיר עולה התבוננות רטרוספקטיבית, געגוע של הדובר אל עצמו ברגעים מוקדמים של חיים . אז היה ילד קטן שישב וחיכה ; ילד יושב לעצמו על ספסל . ועתה, במבט לאחור הוא שוב מוצא עצמו באותו המקום יושב ומחכה, הפעם "לָאַחֵר" . הדובר בשיר, אדם מבוגר, הולך לאורך עצי הבכות יושב, מחכה ומבקש השראה . זו מגיעה מן החיבור לחוויות הילדות הראשונות . מתוך תמונת ההווה של הציפיה הוא נזכר בהיותו "יֶלֶד קָטָן", אך עתה, מנקודת מבטו הבוגרת, אפשר שהוא מחכה לָ'אחר' הנקשר באחר הראשיתי הקודם להֱיוֹת ...
אל הספר