95 הדלת החומה נפתחה אל חלל מואר בחום . היה ערב חורפי וחשוך של ינואר . בחדר הקטן דלק תנור חימום שסליליו להטו . מה שנאמר כבר נשכח ממני אבל גם היום כשאני חושבת על אותו ערב חורפי אני יכולה להרגיש את חומם של גווני הכתום והצהוב שמילאו את החדר . מה אפשר לספר בחמישים דקות ? הפגישה הסתיימה מהר מדי, גם אחרות שבאו אחריה . שנים שאני נעה קדימה ואחורה מאותה פגישה ואליה, מתקדמת כמו בספירלה, משתוקקת אל זרות אירופאית מוכרת, אל שפות אחרות, אל קרבה רחוקה, אל החדר המואר והחם, אל המבט . האור משתנה . לפעמים זהו בוקר בהיר . אז חותך גזע האורן הנטוי תכלת עמוקה של שמים . אין רואים לא את בסיסו ולא את צמרתו של העץ, רק קליפה מחורצת של גזע עתיק . לפעמים, בשעת ערב כשחושך שחור בחוץ, טובל החדר באור צהוב כתום, כמו זה העולה מן האהיל עשוי נייר אורז מצויר שעל המדף . בציור יושבת דמות מנגנת בגיטרה, חתול זוקף את אוזניו למולה . לפעמים הופכת הדמות לפנים של איש עצוב . חמישים דקות ועוד חמישים דקות ועוד ועוד ועוד . בינתיים נקרע האהיל, נייר חדש נמתח עליו . עכשיו יושבים שם שניים : זוג משקיף אל נוף, אל שמיים, ענן וציפור . אני זוכרת ...
אל הספר