פרק ג: 'לֹא בְּמוֹ־חֶרֶב, כִּי אִם בִּדְבָרָיו': לוקרטיוס על הכעס ועל התוקפנות

' לֹא בְּמ וֹ-חֶרֶב , כִּי אִם בִּדְבָרָי ו ' : ל ו ק ר ט י ו ס ע ל ה כ ע ס ו ע ל ה ת ו ק פ נ ו ת 179 והכוונות האופייניים לכעס מסמן 'כניעות' : אדם שנותן לזולת 'לדרוך עליו' בלי לנקוט פעולת נקמה, מעיד על ערך עצמי חסר ( אתיקה, א 1126 3 - 8 ) . הכעס מפורש אצל אריסטו כצורה מסוימת של הצהרה עצמית נוקמת, וכבר מעורבת בו מתקפת נגד . נראה שאפיקורוס ( כפי שמדווח פילודמוס ) מסכים שרכיב הנקמה הוא הרצון שהתוקף יבוא על עונשו . עבור קוראים נוצרים — מאמינים וחילונים — החיבורים האלה מצטיירים חשודים . ההשקפה הרווחת בדבר הפניית הלחי השנייה לתוקפנות מאפשרת במבט ראשון לתפוס מצב שבו קיים כעס גדול, אפילו 7 ועם זאת אני מאמינהכעס מוצדק, שאינו מלווה ברצון בנקמה, מצב טבעי . שככל שנתעמק בתפיסות העתיקות, נגלה שהן די קרובות לתפיסותינו : כל עוד אנחנו מתמודדים עם כעס ולא רק עם המודעות לעוול שנגרם לנו, אזי בהחלט מעורב בהתמודדות הרצון להזיק לפוגע . אולם לפני שנוכל לראות זאת, עלינו להציב כמה הסתייגויות . ראשית, יש לזכור שהרצון להסב סבל, יכול להתקיים גם בלי שהכעס יוצא מן הכוח אל הפועל . החקירה שלנו בוחנת אם קיים רצון להביא...  אל הספר