פיוט העמידה של ישועה הדיין מעזה על מות בנו (1026)

בגוף הפיוט הוא גם שואל באופן רטורי : אֵיךְ אֶנָָּחֵם ? . . . וְאֵיךְ אֶשְׁקֹט וְאֶדִּוֹם וְאֵיךְ אֶשְׁכִָּחֵהוּ ? גם פזמונים חוזרים ( רפרנים ) שונים לאורך הקדושתא החורזים עם לשון 'יאשיהו' מדגישים את אותם צלילים עצמם . כדי לא לשכוח את הבן אביו גם חותם את ראשי הטורים של פיוט ד בשמו 'יאשיהו שמו' . בגוף הפיוט האב השכול מתאר את מידותיו של הנער : 'יַשְׁכִּּים בְַּבְֹּקֶר אֵצֶל מְלַמְִּדֵהוּ / לּקְרוֹת כִָּל הַיִּוֹם לֹא תּקְצַר רוּחֵהוּ / . . . וְיֹאמַר אַבְָּא מָרּי זֶה הַפָָּסוּק מַה פָּּתְרוֹנֵהוּ ? / . . . וְיַתְחּיל בְַּלְַּיְלָה וַאֲנּי עַל הַמִּּטָּה מְחַבְְּקֵהוּ / יֹאמַר פָָּרָשָׁתוֹעַל צּיצּית לְשׁוֹנֵהוּ / . . . אֵיךְ אֶנָָּחֵם עַל מּי שֶׁזֶֶּה מּקְַּצַת שְׁבָחֵהוּ ? / וְאֵיךְ אֶשְׁקֹט וְאֶדִּוֹם וְאֵיךְ 67 אֶשְׁכִָּחֵהוּ ? / עַד יְנַחֵם מָרוֹם נוֹרָא וְקָדוֹשׁ . לשון החתימה 'מרום נורא וקדוש' והניסוח הרטורי הפותח בלשון 'עד' הולמים את דרכי החתימה התקניים של פיוט ד בקדושתא . אבל הצער המובע בפיוט תקני הוא צערה של האומה וסבלותיה ולא צערו הפרטי של אב אחד שהעתיק את היצירה הפיוטית שלו בכ...  אל הספר