"מעניין . יש עוד דברים שאת מרגישה שהשתנו ? " טלי מביטה בי, "לטובה או לרעה ? " "האמת שהיום בתא הצלחתי בפעם הראשונה מאז הקורונה להיות בשתי רמות עיבוד או מחשבה", אני אומרת בלי לחשוב את הדבר הראשון שעולה לי בראש, "כתבתי משהו אחד וחשבתי משהו אחר בו-זמנית . זה היה כזה כיף, זו תחושה שאני חסרה אותה, המקום של הדיבור הפנימי שלא מסיח מהעשייה באותו רגע אלא מעבה אותה . זה מקום שאני אוהבת כל כך וכרגע לא קורה לי כמעט . מעניין שרק היום, כשהיכולת הזו חזרה אליי לרגע, הבנתי כמה היא חסרה לי", אני לוגמת שוב מהמים, משתהה בהחזרת הכוס למקומה, יוצרת לעצמי עוד רגע של שהייה לחשיבה . "את יודעת, זה כאילו שאיבדתי איזושהי יכולת שהייתה לי תמיד, היכולת לקיים מחשבה וביצוע בו-זמנית . כאילו יש שני מעגלי קשב או חשיבה ויש פער זמנים בעבודה שלהם, אבל כזה שלא מונע את הביצוע באף אחד מהם", אני מסיימת ולוקחת נשימה עמוקה . "את יודעת עד כמה היכולת הזו אינה מובנת מאליה ? " טלי שואלת . "האמת שלא לגמרי", אני מסמיקה ומתקפלת לתוך הכורסה, "לי היא כן הייתה סוג של מובנת מאליה, אני חושבת" . "מניחה שלכן היא כל כך חסרה לך" . "נראה שאת צודקת"...
אל הספר