"איזה יופי", הוא לוחש בחזרה בקול הלום שינה ומסתובב בקצה המיטה, בגבו אליי . אני קמה בחושך, מדליקה את הפנס בטלפון הנייד כדי לא למעוד, ובדרך למקלחת מכסה את דני היטב בשמיכה ומנשקת אותו על הלחי נשיקה רכה . אני מקווה שיחזור לישון כי עדיין ממש מוקדם . למרות שאני מוכרחה להתארגן מהר ולצאת, עוד לפני שאני נכנסת למקלחת אני לא מתאפקת ומציצה בתגובות . טוב, הרוב הן מאנשים שאני מכירה, אנשים מהעבודה, מהריקודים, מהמשפחה המורחבת, המון מרפאות בעיסוק מכל מיני הקשרים מקצועיים, חברים מכל מיני שלבים בחיים . הם כותבים בעיקר אמירות מחזקות על האומץ להיחשף ואיחולי בריאות והחלמה מהירה ומלאה . אבל היו גם כמה תגובות מפתיעות יותר, ששימחו והעציבו אותי בו-זמנית, כמו קולגה שלי, מרפאה בעיסוק, שכתבה : "תודה שאמרת במילים את מה שאני מרגישה כבר כמה חודשים וחשבתי שאני מדמיינת" ; או חבר פייסבוק שאני לא בטוחה מאיפה הוא ושמעולם לא דיברנו שכתב : "גם המוח שלי אבוד מאז הקורונה . מה עושים ? " בדרך לאסף הרופא מין התרגשות חמימה מסתובבת לי בפנים, אבל גם חשש . מוזיקה נעימה של בוקר מתנגנת ברדיו, אבל מדי פעם אני שומעת מבעדה צליל של הודעות...
אל הספר