ליצור לעצמי את המרחב הכי נוח שאפשר, אני מחליטה להישאר במקומי . לשמחתי על השולחן רק כמה כלי כתיבה בקופסה קטנה . אני מסיטה אותם הצידה ובזמן שמחזיקה את הטלפון צמוד לאוזן ביד אחת, מוציאה דברים מהתיק ביד השנייה . ראשית האוזנייה . אני מחברת אותה לטלפון ועכשיו יכולה להניח אותו על השולחן . אני מוציאה את המחברת ופותחת אותה בעמוד שבו כתבתי הבוקר בתא, מוציאה מתוכה גם את הדף שהדפסתי אתמול, פותחת ומניחה אותו לצד הטלפון בזווית נוחה לקריאה, רק מוודאת שאני מצליחה לקרוא גם את ההערות שהוספתי הבוקר . זהו, נדמה לי שאני מוכנה . "דקה לשידור", מפתיע אותי לפתע אותו קול צעיר . אני מזדקפת בכיסא, מהדקת את האוזנייה היטב לאוזן וממתינה . "קורונה ופוסט קורונה", אני שומעת לפתע את קולו הכבד והמובהק של רזי ברקאי, "פרופסור שירה ילון-חיימוביץ איתנו . שירה, שלום, בוקר טוב" . "בוקר טוב" . "מאז ספטמבר האחרון, בתור מחלימה, התחלת לעבור תקופה שבהחלט אפשר לקרוא לה תקופת גיהינום", רזי פותח את הריאיון, תופס אותי לא מוכנה . לא חשבתי על הקורונה ככה אף פעם . ההגדרה של מה שאני עוברת כגיהינום מבלבלת אותי לרגע, אבל גם חוסכת לי את הצורך...
אל הספר