לפעמים כשהסגרים מאפשרים, אבל הכול כמו מאחורי מסך, סוג של ערפל או אובך שכזה . אני לא מצליחה לחשוב, לא מצליחה לקרוא, לא מצליחה כמעט לכתוב, למרות שממש צריכה, עוברת מיום ליום בתחושת מועקה שהולכת ומעמיקה . קצה החוט היחיד שאני נאחזת בו הוא עצתם של הקרדיולוג ורופא השיקום לבצע פעילות גופנית מתונה . אני מכריחה את עצמי לצאת כמעט כל יום להליכה, מנסה לווסת את הדופק לבערך מאה ועשרים פעימות לדקה, כעצת הקרדיולוג, דוחפת את עצמי לשם, אם כי לא תמיד בהצלחה . בוקר יום שלישי, תחילת מרץ, עדיין קר בחוץ והשמיים אפורים . השעה שבע בבוקר . פעם זה היה כמעט אמצע היום מבחינתי, אבל עכשיו אני בקושי מגרדת את עצמי מהמיטה כדי להתחיל את היום . הבית שקט . שני בצבא, ודני כבר יצא לעבודה והשאיר לי את קמין הגז דולק בסלון . הוא יודע שקשה לי לקום כרגע ושהחמימות תנעם לי . השמיים מעוננים אבל עדיין לא יורד גשם . נראה לי שאצא להליכה . אני פותחת לרגע את דלת ההזזה הגדולה של המרפסת, ומשב רוח מכה לי בפנים . וואו, קר בחוץ . אני חוזרת לחדר השינה ומתלבשת להליכה, מתעטפת בכמה שכבות, טייץ דק לחימום ומעליו מכנסי ריצה שחורים, גרביים אפורים נעי...
אל הספר