שאני בבעיה ושהדבר הנכון הוא לפרוס בפניה את התמונה במלואה, ומאידך היא בכל זאת קולגה . היא מכירה אותי בתור שירה המרצה, הפרופסור, החוקרת, ראשת המכון הישראלי להנגשה קוגניטיבית, מקימת החוג לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו, ועכשיו אפילו דקנית הסטודנטים . איך אני פותחת את השיחה ? מה המילה הראשונה ? לא מצליחה להחליט . אולי פשוט אגיד שאני במצוקה גדולה ? אולי אפתח בלשאול אותה אם נתקלה באנשים שאחרי שחלו בקורונה לא הצליחו לחזור לעצמם ? אולי רק אתחיל בזה שאני לא בטוחה מה קורה לי ? ואז אני חושבת לעצמי שלמעשה זה לא באמת משנה מה אני חושבת עכשיו, הרי עד שאגיע אליה ואיכנס בלאו הכי אשכח כל מה שרציתי לומר . בתוך עשרים דקות אני מגיעה אל הכתובת שפנינה שלחה לי . רחוב שקט, אבנים משתלבות, עצים גדולים ועתיקים והרבה ירוק מסביב . ליד הבית עצמו אין חניה, ולכן אני מסתובבת וחונה בפתח הרחוב . יש לא מעט אנשים מסביב . זו אומנם שכונת מגורים שקטה, אבל נראה שזו שעה די פעילה . שלושה ילדים על אופניים עושים סיבובים הלוך ושוב ברחוב . בזמן שאני מתמרנת וחונה, נראה שכבר השלימו לפחות עוד סיבוב אחד או אולי אפילו שניים . שתי אימהות...
אל הספר