ומעין, האחייניות המתוקות שלי - גרים בעתלית . המרחק מבית החולים, הבנות הצעירות ועבודתו התובענית כטייס ראשי באל על לא מאפשרים לאחי להגיע לעיתים קרובות . אבל לפעמים, כשהוא מגיע, אני יורדת אל המדשאה שמאחורי בניין האשפוז ומוצאת לי מקום שקט על אחד הספסלים . דני בהתאוששות בבית, עובד מעט וישן הרבה . גם אני מותשת . הראש עמום לי ואני לא באמת מצליחה להתרכז, מדברת עם אנשים ושוכחת מה התכוונתי לומר באמצע המשפט, נכנסת למחלקה ולא מוצאת את החדר של אימא, למרות שאני הולכת וחוזרת ממנו אולי עשר פעמים ביום . אני מוטרדת מכך מעט . לא טוב לי ואני מרגישה מבולבלת ואבודה, אבל בטוחה שהכול נובע מכך שאני דואגת לדני ולאימי וכמעט לא ישנה . לקראת סוף אוקטובר מצבה של אימי משתפר והיא משתחררת מבית החולים . קיבלנו אישור להעסקת עובד זר, ובדרך נס ( ודרך חברים טובים ) אפילו מצאנו מטפלת שתוכל לעבור לגור איתה מיידית . גם דני מחלים בהדרגה . אנחנו ביחד כבר שלושים ושתיים שנה . השיער הגלי, הבהיר והשופע שהיה לו כאשר נפגשנו לראשונה אומנם מלבין מעט בצדעיים והתחלף בתספורת קצרה, אבל גובהו, המתאים לי בדיוק, נשאר כשהיה, מאפשר לי להתכרבל ב...
אל הספר