156 | אלי זילברמן וכך, בליל ה- 14 במאי, אני שם את ראשי על הכרית אחרי שלוש יממות כמעט ללא שינה, לא לפני שאני שולח לשיר הודעה שהכול בסדר ושאם יש התפתחות בבית, שתעדכן . זמן מה לאחר מכן שיר, בדיוק כפי שקבענו, מתקשרת לחמ"ל ומבקשת לדבר איתי . אני מזנק מתוך שינה, תופס את הטלפון ושואל אם להגיע . שיר בצד השני, בנונשלנטיות ששמורה רק לאנשים גדולים מהחיים כמוה, אומרת לי, "מזל טוב, אתה אבא לבן שני . " מה ? ! זה לא מה שסיכמנו . פספסתי את הלידה ? ! מתברר כי שיר התעוררה באחת בלילה, הבינה שהיא עומדת ללדת ושלא נשאר זמן רב . החישוב המהיר שעשתה בראש היה שאם היא תעדכן אותי עכשיו, אני אצא ואנהג כמו מטורף, אסכן את חיי בנהיגה פרועה על הכביש אחרי מספר לילות ללא שינה, וזה ממש לא כדאי . היא בחרה ללדת בלעדיי, הביאה לעולם חיים חדשים ועל הדרך התעקשה לשמור על שלי . כמה אצילות יש באישה הזו . אף על פי שהלידה כבר קרתה, ההתרגשות והאדרנלין אחזו בי בעוצמה . טסתי לבית החולים עם שירים שמחים במכונית ברקע . מלחמה עכשיו . רקטות מעל הראש . הכביש ריק, וזה רק אני שטס בדרך לאשתי ולבני הקטן שרק נולד . בבית החולים חיבקתי את שיר ופגש...
אל הספר