202׀ ורד פלדמן שלי את כל הידע שגמעתי ממנו במשך שנים, על אודות חלוקת הגוף, השדרים של כל איבר ואיבר, צירי התנועה והקצב וכו' . לדמות שלי קראו פועה . היא היתה כבת שלושים אבל ההתנהגות הפיזית שלה תאמה לזו של ילדה בת שש . וכיאה לשפת הגוף בגיל הרך, גם לדמות שלי סיגלתי הרבה תנועות לא רצוניות כמו הרמת החצאית בלי לשים לב ( חוסר מודעות חברתית, חוסר מודעות מגדרית ) , כיווץ ועיקום האף באמצע דיבור ( קושי רגשי ) והנפות ידיים פתאומיות ומפוזרות ( חוסר מיקוד בביצוע משימות וחוסר ויסות רגשי ) . בחרתי לאפיין את העצבנות הגבוהה של הדמות באמצעות מגוון רחב של טיקים : מצמוצי עיניים ( יצירת נתקים וקושי לקבל את המציאות כפי שהיא ) , הטיות ראש ( קושי להחזיק נוכחות לאורך זמן וצורך להתנתק מתקשורת ) , רעידות בקול ( חוסר יכולת להתמודד עם לחצים ) , קופצנות ותזזיתיות כללית ( היעדר אחיזה בקרקע ) . הפיזיות של הדמות שלי היתה רחוקה שנות אור מזו שלי, ועל אף השוני הרגשתי שאני שולטת בכלי הזה, הגוף שלי ; ושבזכות השליטה הזאת יש לי חופש ליצור חיים חדשים ולבנות דמות עגולה, כזו שבלי מילים הקהל יוכל להבין לעומק מיהי ומה עובר עליה . שם...
אל הספר