091׀ ורד פלדמן בפעם הראשונה בטלוויזיה, משהו בי ידע . " את אחי, נמרוד, פגשתי בלילה קר, באיזה בית קפה בלב העיר . התברר לשנינו שאנחנו גרים באותה השכונה . הגעתי ראשונה לפתח בית הקפה וחיכיתי לו . לא הייתי מסוגלת לשבת בשקט, הבטן שלי התהפכה . אז עמדתי בחוץ, קפואה . מתוך הערפל ( שבתוכי ) הבחנתי בדמות מתקרבת . ככל שהתקרבה הדמות הזאת היא נראתה לי יותר ויותר כמו השתקפות של עצמי . "וואו, אם הייתי גבר ככה הייתי מדמיינת שאיראה . " זה היה המשפט הראשון שאמרתי לו ואחריו התחבקנו חזק . מלבד הדמיון הפיזי בינינו, משהו בחיבוק "פורץ המרחבים" הרגיש לי טבעי . כשהתיישבנו בבית הקפה, הוא בעיקר דיבר, ואני הייתי מהופנטת . גון הקול שלו ריכך בי משהו, והעיניים שלו — שקדים קלועים כשלי, עם חריצי קמטים של התגברות, של ניצחון קטן פנימי — הרגיעו בי משהו . הגעתי הביתה . שבע שנים אחרי שהכרתי את "האבא החדש" שלי, כבר היו לי שלוש בנות . מבחינת בנותי הוא היה סבא לכל דבר ועניין, וגבי, אשתו המקסימה, היתה להן סבתא . יום אחד, בעודי מנתקת שיחת טלפון איתו, אמרה אליס, בתי האמצעית, שהיתה אז בת חמש והאזינה לשיחה, "אמא, למה את לא קוראת לסב...
אל הספר