631׀ ורד פלדמן "נעים מאוד, אני קובי . " כשהושטתי לעברו את ידי, הבחנתי שעיניו נודדות מטה ומבחינות בכפות רגלי היחפות . הוא קפא לרגע, איבד שיווי משקל וכמעט נפל . בלי לחשוב יותר מדי אחזתי בו והובלתי אותו לחדר שבו שכבה אמא . הנחתי שמפגש הפרידה ממנה לא פשוט מבחינתו, ולכן הוא מגיב כך . נישקתי את אמא על המצח והשארתי אותם לבד . החלטתי לנצל את ההזדמנות שמישהו נמצא עם אמא, ולצאת מהבית כדי להתאוורר . כשחזרתי כעבור שעה, הוא כבר לא היה . אמא שכבה במיטה וישנה שינה עמוקה . על פניה ניכר היה שהיא בכתה : האף שלה היה אדמדם והעור מסביב לעיניה נפוח . בזמן שישבתי לידה וליטפתי את פניה הרפויות, הטלפון הנייד שלי צלצל . על צג הטלפון הופיע מספר לא מזוהה . עניתי בלחש כדי לא להעיר אותה, ובצד השני שמעתי קול של גבר : "ורד," הוא אמר, "זה קובי . אני צריך לפגוש אותך . " בהתחלה חשבתי שהוא מרחם עלי ורוצה לעזור לי להתמודד עם המצב, ולכן לא מצאתי שום סיבה טובה לעזוב את אמא ולצאת לפגוש אותו . אבל אחרי שבועיים של פניות חוזרות ונשנות מצדו, אמרתי לאמא שלי כשישבתי על מיטתה : "אני לא מבינה מה הקובי הזה שלך רוצה ממני . " פתאום היא ...
אל הספר