69׀ ורד פלדמן מבחינה בראש שמבצבץ מבין הענפים, או ליתר דיוק — רק בזוג עיניים, שדרכן אני יודעת במי מדובר . האיש עם החיוך . הוא מחפש אותי בעיניו, ואני מסיטה את מבטי כי בשנייה הזאת שעינינו נפגשות נדמה לי שגם הוא מזהה אותי . כשהגננת מבחינה באיש הזר שמטפס על הגדר ומציץ על הילדים, היא מתחילה לצעוק : "היי ! מה זה ? ! תעוף מכאן, פדופיל ! " ואני מפסיקה לנשום כדי שהבכי לא יפרוץ מתוכי החוצה . הגננות מיד אוספות את הילדים לארוחת צהריים, ויוצאות אל הרחוב כדי לראות במה מדובר . אני מתפללת שהוא נבהל מהצרחה של הגננת וברח . אבל לאכזבתי אני שומעת את הגננת נוזפת בו מעבר לדלת : "באמת ! אם אתה אבא של אחת הבנות, תבוא כמו בן אדם מהדלת ותבקש שנוציא לך אותה ! כמעט הזעקתי משטרה ! " ואז אני שומעת את הצחוק שלו . צחוק חזק כל כך שמצליח לערבב את כל המילים שנזרקו לפני רגע לאוויר העולם ולהעלים אותן . אני בת שמונה . הוא הגיע לאסוף אותי מבית הספר, אחרי שנתיים שלא ראיתי אותו . בעודי צועדת לכיוון השער ועיני טמונות במדרכה ( מה שאפיין מאוד את ההליכה שלי בילדותי ) , משהו בתוכי גורם לי להרים את המבט ולראות אותו עומד מאחורי השער ...
אל הספר