26׀ ורד פלדמן ימים שלמים העברנו זו לצד זו בשתיקה . אך זו היתה התקשורת העמוקה ביותר שחוויתי אי-פעם עם אדם אחר . תקשורת בלי מילים . נגענו הרבה, חייכנו, בכינו, גלגלנו עיניים, כיווצנו את האף — ועוד הרבה סימנים שהרכיבו שפה שקטה שהיתה רק שלנו . מי שזכה להיפרד מאדם היקר ללבו פרידה כה כנה ומלאת חמלה ואפילו הומור, יודע שיש משהו במעמד הזה שדומה ללידה . האפשרות לשהות יחד בתוך הכאב, בלי שום הגנות, מאפשרת התחדשות ואפילו תקווה . כזאת פרידה היתה לי מאמי . ואני מודה לה על כך עד היום, מדי יום . "את לא כועסת שככה החיים שלך הולכים להסתיים ? " שאלתי אותה באותם ימים אחרונים, באחד הרגעים שהיא הצליחה לדבר . "כועסת ? לא," היא ענתה . "איך לא ? ! " שאלתי בקול תוקפני . "כי זה סיפור החיים שלי . אז מה יש לי לכעוס ? לכל אחד יש את הסיפור שלו, עם התחלה, אמצע וסוף . ואם תחשבי על זה, סיפור החיים שלי דווקא מאוד מיוחד . " לאמא שלי היה אכן סיפור חיים מיוחד . היא היתה אישה אמיצה שהקדימה את זמנה וחיפשה במשך כל חייה דרכים מעניינות להתפתח מבחינה אישית . היא היתה במאית תיאטרון ומורה למשחק מוערכת, שלימדה מאות תלמידים . אותי היא...
אל הספר