יכולת הפרישה העדיפה של שחקני פוקר מצטיינים, ביחס לחובבנים, מתבטאת בשלל דרכים שונות . הדרך הכי ברורה מאליה היא הידיעה מתי להתקפל . מבין הבחירות שעושה שחקן פוקר, ההחלטה איזו "יד" כדאי לשחק ואיזו לא היא הראשונה במעלה, ויש לה חשיבות מכרעת . ומתברר שהמקצוענים פשוט טובים יותר בקבלת ההחלטה הזאת - הם משחקים רק 15 ‑ 25 אחוזים מהשילובים ההתחלתיים של שני הקלפים שהם מקבלים במשחק טקסס הולדם . החובבנים, לעומתם, נוטים לדבוק בקלפים ההתחלתיים שקיבלו ביותר ממחצית מהמקרים . בהתלבטות אם להישאר או להתקפל, חובבנים נוהגים להישאר . מקצוענים נוהגים להתקפל . ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שרק מי שנשאר במשחק יכול לדעת בוודאות שלעולם לא יחמיץ הזדמנות לזכות בשלל שהיה עשוי ליפול בחלקו אילו רק היה ממשיך לשחק עד הקלף האחרון . על פי פתגם ישן של שחקני פוקר, "כל שני קלפים יכולים לזכות", כלומר : אם נתמיד ביד שקיבלנו ישנה תמיד אפשרות, קלושה ככל שתהיה, שאפילו יד איומה ונוראה תזכה בניצחון . למרבה הצער, הפתגם נמנע מלהוסיף : "אבל זה לא קורה בתדירות מספיק גבוהה כדי להיות משתלם" . אני זוכרת לילות רבים מאוד ליד שולחן הפוקר שבהם השחקן...
אל הספר