במבט לאחור אני רואה שהאֵם תרזה הפגינה את השדרוג שלה . אין לי אשליות שאהפוך לקדושה, וגם אינני מעוניינת בכך . לעתים קרובות לא הסכמתי עם הפוליטיקה של האֵם תרזה, אבל האהבה שלה ומעשיה ניכרו לעין כול . היא היתה בלתי נלאית . היא לא חדלה לדאוג או לתת . היא לא נסוגה לחיים אטיים, נעימים או נוחים יותר . היא לא יצאה לגמלאות, וכנראה לא שמעה על הנחת היסוד המרומזת של החברה שבגיל מסוים הנשים דוחות ואין להן מה להציע . כל מה שלמדתי על המוח הנשי והנוירוביולוגיה הראה לי שאנו, הנשים, משאירות את הכישרונות שלנו מאחור במחצית השנייה של חיינו . עבר הרבה זמן עד שהבנתי שאולי נוח להיכנע לתחושה שאומרת, אני סיימתי ; הגיע הזמן להתרווח, אבל אין זה שדרוג . אולי זאת מלכודת שמובילה לסבל, ומגדילה את תחושות חוסר הערך . סבל עלול להיגרם לדורות של נשים שלא מפיקות תועלת מהידע שלנו . בריחה לתוך סוג כזה של נינוחות משאירה את המערכה על מה שלא הצלחנו להשיג בידי הדורות הבאים . בשלב שאנחנו עוברות את שנת ה ‑ ,50 אנחנו למודות ניסיון ומורגלות בפגיעות, עד שכבר איננו חשות בהן ( עד שבנותינו הבוגרות יזכירו לנו אותן ) . הגיע הזמן לנהל עם עצמ...
אל הספר