137 אישה על הנייר כתובים בצפיפות יתרה . בדרך כלל היה הכתב מסודר ומאיר עיניים, אך לעתים הפך קופצני ומשובש, והעיד על סערת הנפש, כמו גם על עייפותה של הכותבת בשעת לילה מאוחרת . את הכתיבה החלה עוד בחיפה . "אני צוררת לי את צרור המסע, כמו איזה גלגול של יהודי נודד", כתבה ב- 11 באפריל, יום השואה תשמ"ג . "מוזר, אף פעם לא אמרתי על עצמי יהודייה . אמרתי ישראלית" . אמה מימי טרדה את מחשבותיה : "אם היא מחקה שם ארבע שנים מחייה, איך אוכל אני, ילדתה הבטוחה, שלא לבוא לשם כאורחת . שם, אל קצה האפלה אני הולכת . לפתוח ביד רוטטת את דלת החדר שסגרה ארבעים שנים תמימות . ואני יודעת כי אהרהר רק בילדי . אני אקרא שם בין החדרים אייר, אייר . אני בוכה, כי הצלקת עוברת ממנה אלי, וממני אליך, ילדי שלי, ואיני יכולה לעשות דבר" . מפתיע לגלות כי שנים רבות לפני שהמושג "העברה בין-דורית" החל לתפוס מקום נרחב בשיח הישראלי, כבר ניסחה אותו נאוה לעצמה כחוויה פרטית מכוננת ובעלת משמעות . כשנחתו בוורשה ביום רביעי, 13 באפריל בבוקר, התבוננה מחלון האוטובוס, וכתבה : "עיר עצובה . אפילו העצים עצובים, כאילו זקוקים לרשות להצמיח עלה" . בכל פינה רא...
אל הספר