42 מוטי זעירא השואה . "מנגלה לא הרג אותי, אבל את תהרגי אותי", היתה אומרת לבתה, לאחר עוד ניסיון כושל להאכילה . "אני זוכר שכשהיית בת חמש ואני בן עשר, אמא התעקשה להאכיל אותך כדי שלא תהיי רזה כמו בשואה", כתב שלמה לאחר מותה . "כל ארוחת ערב הפכה לסיוט, כי נהייתי בעל כורחי אחראי על ההאכלה שלך, כי התחלת להקיא מההאכלה הזו . ואז ערב אחד, כשהקאת ממש בסוף הארוחה, אמא התעצבנה ויצאה מהבית ונעלמה . ואני זוכר אותנו הולכים יחד יד ביד, בוכים, עד צומת יהודה המכבי וברנדייס ליד הירקון, כי פחדנו שהיא תתלה את עצמה . [ . . . ] ואז אמא באה מולנו . ונהיתה לנו נשימת הקלה כשחזרנו הביתה כמו שלושה ניצולים שעלו על סקטים . וכשלחשתי לך שלאמא לא יקרה כלום 2 בחיים, צחקת" . מימי גייסה גם את חברותיה של נאוה למשימה הקיומית של האכלתה . "היא היתה מבקשת שאעלה אליהם הביתה ואוכל איתם ארוחת ערב, אולי נאוה תאכל גם כן", סיפרה דיתה זיידל . דווקא אצל חברתה אורנה רוזי ( לימים — הופמן ) , שגרה ברחוב אנטיגונוס הסמוך, נאוה אכלה יפה . אמה של אורנה, שולמית, היתה ממוצא תימני, ואביה, יעקב, יליד טבריה — ניגוד גמור לכל דיירי הרחוב, שבאו מאירו...
אל הספר