שניהם אפילו משהו מהחדממדיות בתפיסת העניין . ראייה חודרת זו של הבעיה, העדר האשליה והחדממדיות מתמצים בדבר אחד בהכרה מוחלטת שאין מנוס מן המאבק . טבנקין אומר אם אלו קרקעות תהיה פשרה נלך לעבד אדמה זיבורית ולהתיישב על קרקעות בלתימיושבות . אבל אם השאלה היא ארץישראל אין מנוס מן המאבק, כי הערבים לא יוותרו . אותם דברים אומר גם ז'בוטינסקי . יש ביניהם דמיון גם בהתנגדותם הנחרצת לחלוקה ובהכרה בזכויות המיעוט, אם כי זה בא לידי ביטוי בתקופה מאוחרת יותר . ז'בוטינסקי היה אביר זכויות המיעוט, ואני נוטה להאמין שהתכוון באמת להעניק למיעוט הערבי את הזכויות שהוא תבע ליהודים בשנת 1906 . הנקודה האחרונה היא ההתנגדות לטרנספר . נכון יותר התנגדות לטרנספר כפוי . טבנקין היה מוכן לטרנספר מרצון ) וולונטארי ( , וז'בוטינסקי אפילו ראה בזה הסדר כלשהוא בין מדינות ) הוא ראה בזה masterpiece של מדינאות בקנה מידה גדול ( . אף על פי כן אמר טבנקין שהערבי הוא חלק מנוף הארץ, ואצל ז'בוטינסקי הוא חלק מההוויה הלאומית הרבגונית של הארץ הזאת . עד כאן הדמיון לכאורה, ועתה להבדלים ההבדל היסודי בין ז'בוטינסקי לבין תנועתהעבודה )...
אל הספר