243 במיוחד על מראהו החיצוני של ביתם או על מראה גינותיהם וחצרותיהם . עכשיו, כשאני מסתובב בתערוכתו של שלומי נחמני, אני מבין שהוא ראה טוב ממני את השכונה . אני ראיתי את הטיח הלא מטופח, והוא ראה את האנשים, את געגועיהם ואת חלומותיהם . אני מסתובב בתערוכה ונדמה לי שאני מכיר את האמן לפנַי ולפנים . אני מכיר את הקסם שיש לברושים ולדקלים בעומדם לבדם, ואת הקסם שיש להם כשהם שתולים ליד מבנים כלשהם ונאבקים על מרחב המחיה שלהם . כדי ליהנות מן הקסם הזה אדם חייב לשמור על סוג של פתיחות ראשונית אל העולם, חייב במובן מסוים לשמר את הילד שבו . כשאני יושב לשיחה קצרה עם נחמני בבית האמנים, איני מתפלא שהוא מדבר על העצים המופיעים בתחריטיו כעל דמויות אנושיות . קשה לו לשים את האצבע מתי עץ מתחיל להיות גיבור של סיטואציה, אבל כשזה קורה, הוא יודע שזהו זה . "הנה", הוא מצביע על אחד התחריטים, "דקל עומד בכניסה לגן, עומד שם, מחכה שמישהו יתייחס אליו" . הוא נולד בירושלים ( 1979 ) , והכיר את אביגיל אשתו כששניהם שירתו בחיל השריון . שניהם חלמו להיות אמנים, ושניהם עובדים לפרנסתם כמעצבים גרפיים . כשלמד ב"בצלאל" לקח בין השאר קורס להדפס...
אל הספר