241 בדיזנגוף אני פונה ימינה, בחזרה הביתה . רוב הבתים בחלק זה של הרחוב לא שופצו, והשפעת הזמן והקרבה לים ניכרות היטב בטיח המוכתם ובתריסים המתקלפים . מלפניי, לקראת שדרות נורדאו, שני עצים גבוהים ורזים שתולים ברצועת אדמה צרה המפרידה בין המדרכה לבניין ומשתלבים היטב בסביבתם המרופטת : אראוקריה ומגנוליה . בספר שירים שראה אור לפני כמה שנים קונן טוביה ריבנר על עץ אראוקריה שנעקר : "המכוערים לקחו את גופו . / גופו היה קורן ברוב יופי . / . . . / לא השאירו ממנו אפילו לא / ציפורן אחת . / / במקום שעמד בכל יופיו / בכל יופיו הצעיר / שבלעדיו עינינו קוהות / צמח עץ אראוקריה / 75 העץ שמולי לא נעקר אבל הואבערוב היום / מחטיו אדומות כמו / נוטפות דם" . גדל בין פיקוס ענקי השתול על המדרכה לבין בית דירות, וכך, חצי קֵרֵח, הוא נוטה לעבר האור ונשען על המגנוליה שלצידו . המגנוליה עצמה אינה מקבלת די אור, והיא דקה ודלה ומזכירה רק בקושי את המגנוליות עשירות העלווה שראיתי במדינות הדרום של ארצות הברית . מי ששתל לפני עשרות שנים את שני העצים האלה יצר זוגיות מעניינת : האראוקריה "הגברית-הפאלית", והמגנוליה, סמל היופי והנשיות ( מי ש...
אל הספר