229 ספר שירים ישן פרי עטי ליווה את עלילת הרומנסה הימי-ביניימית המספרת על אהבת טריסטן ואיזולדה . איזולדה שלי כתבה בשיר געגועים לטריסטן : "הרֵאוֹת נושמות כעת במשורה, כאסורות . / העינים פקוחות לרווחה, דבר אינן רואות . / כעת בסרעפת המכוּוֶצת כִּשריר, / נֶגַע של געגועים" . וטריסטן שלי בשיר געגועים אחרון ענה לה : "רָחֲקָה רחקה אַהֲבָתי . / הו אישה . צְעָקָה — גם בְּבוֹאָה ממרחק — / אֵינה הופכת ללחישה" . קצת אירוניה לא הייתה מזיקה כאן, אני חושב עכשיו, אבל לאירוניה נחוצה היכולת להסתכל על עצמך מן הצד, ולאוהבים חסרה לגמרי היכולת הזאת . ברגע של געגוע המציף אותם מעור עד עור, הם כותבים שיר או מקעקעים שבועה על עורם . כשאני ממשיך ברחוב אני מגלה שרחוב דיזנגוף כבר לובש את הפנים החגיגיות של חמישי בערב . מאז הגעתי לכאן לפני ארבע שנים, בתי קפה וברים רבים כבר החליפו ידיים ושמות, אבל הצעירים נשארו צעירים כשהיו, וכוסות הבירה זוהרות כשהיו, והן מתדלקות את שמחת סוף השבוע הקרב . מאיר ויזלטיר תיאר בשיר קצר את רחובות בן-יהודה, דיזנגוף ואבן גבירול כשלושה מיתרים עזובים ששרדו בנבל דויד . זה היה נכון אולי לתקופה שבה נ...
אל הספר