179 את שורותיו האחרונות של השיר : מישהו כאן מתרפק על האבן, מנסה לרכך אותה, למצוא את חיקה . איני צריך לעודד את סופי לדבר על פסליה . היא נולדה במחנה עקורים באוסטרייה . הוריה התגרשו זמן קצר אחר כך, והיא הגיעה עם אימה לישראל כשהייתה בת שנתיים . עד גיל שמונה חיה בקיבוץ שפיים, ואחר כך בקיבוץ נצר סירני . כשהייתה בת שלוש עשרה עזבה אימה את הארץ והצטרפה לאחותה בקנדה . כל השנים האלה, בישראל ובקנדה, סבלה האם מדיכאון קליני . "היה קשה לשאת את המסכנות שלה . אני ברחתי מהמסכנות הזאת, תמיד ניסיתי להיות ההפך ממנה, לעשות מעל ומעבר . גם המאבקים האין-סופיים שלי עם העירייה על הבית הזה, והרצון לשחזר את הבית בדיוק כפי שהיה ולא סתם לשפץ אותו, זה חלק מהניסיון הזה לא להיות אימא שלי" . "והפסלים שבחוץ ? " אני שואל . "שים לב שכל הפסלים שוכבים", היא עונה בשקט . "בזמן שאני מפסלת אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עוצמת עיניים ומלטפת את האבן . תמיד חשבתי שזה מין טקס פרטי שלי . רק בזמן האחרון הבנתי שבעצם אני מלטפת את אימא שלי, מנסה להפיק ממנה קצת רגש" . מפתיע אותי עד כמה הניסוח הזה דומה לשורות השיר שזכרתי . אני לא מספר לה על ...
אל הספר