177 אני מתיישב על ספסל הפלסטיק הלבן שמולו ושומע סיפור אנושי מרתק : כשהתחילו להגיע לבית הוריו הכרכים של האנציקלופדיה העברית הוא היה בבית ספר תיכון . אחיו הקטן בקושי התחיל בית ספר עממי . האנציקלופדיה הייתה "שלו" : הוא היה שוכב על השטיח בסלון ומעיין בה שעות . בסופו של דבר הוריו הורישו את האנציקלופדיה לאחיו, והוא הרגיש פגוע . לפני שלוש שנים גילה ערמת ספרים זרוקה ליד פח אשפה הסמוך לביתו ברחוב בן-יהודה . בין הספרים היו גם כל כרכי האנציקלופדיה העברית . הוא מיהר לשים אותם בכמה קופסאות קרטון גדולות והניח אותן על מרפסת ביתו, מוגנות מאבק ומגשם . הוא ואשתו שכרו לאחרונה דירה ברמת גן כדי לגור ליד ילדיהם, ואשתו בשום אופן לא מוכנה שהאנציקלופדיה תעבור איתם . "מה אני עושה ? כל ערב אני לוקח ארבעה כרכים בשתי שקיות ניילון וזורק אותם לתוך פח האשפה שלידו מצאתי אותם . יש לי הרגשה", הוא מסיים בחיוך של ילד נבוך, "שלפחות אני מציל אותם מן הבושה של להיות זרוק ברחוב . עוד שמונה כרכים וגמרתי" . אני משער שלו היה בן שיחי כותב היום "מדריך להליכות נאות", היה מוסיף סעיף המדריך את קוראיו איך נפטרים מספרים בלי לפגוע בכבודם...
אל הספר