133 לעומת תל אביב האוטופית של אלתרמן, תל אביב של dede היא דיסטופיה גמורה . אם אלתרמן תיאר את מגדלי הבתים "כצבי הדור בתימורת קרניו", הרי האיילים בעבודותיו של dede בנויים מחומריה המתפרקים של העיר, והם נסים מן העיר בניסיון להציל את עצמם . ועם זאת, אייליו של dede אינם מביעים, נדמה לי, תשוקה רומנטית לברוח אל הטבע, אלא מלכודת שאין ממנה מוצא : האיילים האלה, הבנויים מקרשים, הם איילים ילידי העיר, איילים אורבניים . תמיד יהיו קשורים לעיר המתפוררת, תמיד ינסו להימלט ממנה . עולמו הדיסטופי של dede מתמצה בתו ההיכר של עבודותיו, הפלסטרים, שלפעמים מופיעים רק כסימן היכר של האמן, ולפעמים מרכיבים את הדמויות עצמן . הפלסטרים האלה, המצביעים על הווייתה החולה והשרוטה של העיר, מעט פשטניים לטעמי . dede הוא במיטבו כאשר האג'נדה האנטי-טייקונית שלו נחבאת מאחורי הדמיון והמקוריות שהוא מנצל בה את הסביבה ( השיניים הלבנות הענקיות שהעניק לדולפינריום ) , מאחורי השימוש המבריק שהוא עושה בחומרים שהוא מוצא באתרי הפסולת העירונית ומאחורי החיוניות הרבה שהוא מעניק לחיותיו . תערוכתו של dede בגלריה דן נתנה טעימה קטנה מעולמו . הנה גרסה...
אל הספר