85 לרוץ, והפסל כולו מקבל פתאום מובן חדש לגמרי . מה שבולט עכשיו יותר מכול הוא הניגוד בין האבנים הקדמוניות ובין המבנה האנושי המדויק שלמרגלותיהן, על אבניו התעשייתיות והמרצפות המרובעות שסביבן . עכשיו ברור לגמרי : לא מדרגות של בור מים אלא שלוש שורות מושבים של אמפיתיאטרון קטן ואינטימי . אני יודע שעכשיו זה רק בראש שלי, אבל הפסל הסטטי מקבל פתאום תנופה גדולה : מישהו ניסה לסכם כאן, במשפט תמונתי אחד, היסטוריה שלמה, החל באבני הצור הקדמוניות — חומר הגלם העתיק לכלי האנוש הראשונים, לראשי חיצים ולהפקת אש — וכלה במבנה מלאכותי, מאורגן ומחושב, המיועד להתכנסות אנושית, לקהל, לקהילה . הפסל הסביבתי הזה אכן סביבתי למהדרין : האמפיתיאטרון הקטן נחצב כאן כשצלעו האחת נשענת על אבני הצור, וצלעו האחרת מצביעה לעבר אולמות האופרה והתיאטרון במרכז האמנויות הסמוך . גדעון שריג ( אדריכל נוף האחראי, בין השאר, לחידוש שדרות רוטשילד, לפארק הירקון ולפארק רעננה ) תכנן מחדש את הגן כולו, שניטע במקורו על ידי אברהם קרוון . אני מכיר את אהבתו הגדולה של שריג לסלעים ( בפארק הירקון בנה גן סלעים נפלא ובמרכזו עמודי סלע דמויי סטונהג' ) ומשער ...
אל הספר