77 מעבירות באצבעות זריזות מסכים באייפונים שלהן . על המרקע הענקי שמולנו מסך אחד בלבד : שמש אדומה-כתומה בחלקה התחתון, כתומה-צהובה בחלקה העליון, קרבה אל קו האופק, הופכת את גבעות העננים על קו האופק לאדמת אוכרה אדומה . עוד רגע והשמש נעלמת ומותירה אחריה רק פס של אור הנפרש על המים היישר לעברנו . שורות ישנות של אלתרמן צצות בראש : "וערב . / ערב יפה בעולם . / שקיעה — / הפרות שבאחו געוה . / וסוף אין לדרך הזאת העולה . / 28 סופי הדרכים המה רק געגוע" . השורות האלה, מן היפות בשירה העברית של המאה הקודמת, הזכירו לי תמיד את השקיעות בקיבוץ, את השמש שהייתה יורדת מאחורי מטע התפוחים וצובעת את האופק בצבעי השלכת של המטע . הפרות ששבו בסוף היום מן המרעה היו גועות ממושכות כל הדרך חזרה לרפת . השורה "סופי הדרכים המה רק געגוע" משקפת היטב את עולמו של אלתרמן הצעיר : השיר "אל הפילים" שממנו לקוחה השורה הזאת, מתאר סערה העוברת בעיר ומעירה במשורר את איש היערות הפרוע שבו . בשוך הסערה המשורר חש מחדש את הקשר העמוק שבינו לבין עולם הטבע, אבל הקרע הזה בין עיר ליער מתאחה רק לרגעים נדירים . הקרע הזה אחראי לגעגוע הנוקב שאי אפשר לה...
אל הספר