להשתין בעמידה על כל העולם

37 להיות זר בעיר זרה, חסר שפה וחסר בית . אפילו באחת מהן לא חלם שהדרך היחידה שתהיה לו להשתתף בשיח הציבורי ולהביע את דעתו על החיים ועל הגורל תהיה להשתין בעמידה על כל העולם, קבל עם ועדה . לפני שנים רבות היינו שרים ברוב רגש בפעולות של הנוער העובד את שירו של אלתרמן "ילדי הפקר" . שרנו לאט-לאט, בהשתפכות גדולה, בצער מתוק . לא קישרנו את ילדי ההפקר האלה למקום כלשהו . הם היו שייכים לאיזו מציאות מופשטת של דלות, של עוני שצריך להילחם בו ולדאוג שיעבור מן העולם . והם נתנו לנו אישור עד כמה שפר מצבנו שלנו, מצב שבו לכל אחד מאיתנו הייתה אימא והייתה מיטה משלו ( אמנם בחדר עם עוד שלוש מיטות ) . לא היה לנו מושג שאלתרמן כתב את השיר על ילדי הרחוב העניים והמופקרים של תל אביב . לא שיערנו שיש בעולם מקומות שבהם המילים האלה אינן המצאה של משורר אלא מציאות יום-יומית . בדרך הביתה אני שומע באוזניי את קולו המאופק של גידי גוב : "בין שלוש ובין ארבע / בוערים פנסים . / אין מקום שנוכל בו / את ראשנו לשים . / בני בליעל הננו / אך למי זה אכפת ? / בעולם בשבילנו 12 אין אף אמא אחת . . . " אני מנסה להתרכז בחריזה רבת ההמצאה של אלתרמן ...  אל הספר
עם עובד