35 אני מנצל את העובדה שהסערה המובטחת מתמהמהת, יוצא מגרץ וממשיך קצת על המדרכה לעבר הים . בהמשך הרחוב עוד עץ אזדרכת זנוח, רזה, מתאמץ להתרומם מעל הבתים כדי להגיע לאור . אני נזכר כי גם ברחוב מצדה, סמוך לדירתי, דחוקים שני עץ אזדרכת כאלה אל גדר הבטון של הגינה, דקים, עומדים על קצות האצבעות כדי להיחשף לשמש, מעבר לגדר הקנים שסביב המרפסת, לא שייכים . אני לא יודע מדוע העצים הדחויים האלה נוגעים לליבי . מן הסתם מפני שאלה העצים של ילדותי . מן הסתם בגלל הסימפתיה שיש לכולנו לאנדרדוג . כך או כך, איתור הארכאולוגיה הגננית של העיר גורם לי לחוש יותר שייך, פחות זר כאן . דומה שהגשם המובטח מגיע, ואני מתחיל לחזור . שני משוררים נפלאים עולים בראשי ההולך ונרטב : רחל בלובשטיין, שמאוד לא אהבה את תל אביב, ונתן אלתרמן, מאהבה הגדול של העיר . רחל הגיעה לתל אביב בעל כורחה והתגעגעה מ"שממת הבטון" לַכנרת . כל מה שראתה סביבה, מן החדר שבו גרה ברחוב בוגרשוב 5 , היו מדרכות אדישות שרקפות לא תצמחנה עליהן אחרי הגשמים : "ואוזנה של רקפת / לא תווריד טרם עת, / לא תווריד בבוא העת / 10 בבטון-המדרכות המת" . רחל נפטרה בגיל צעיר, כשתל אבי...
אל הספר